tag:blogger.com,1999:blog-87380350948967843532011-07-08T11:15:06.594-07:00צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.comBlogger61100tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-37673734993121043362009-10-22T09:24:00.000-07:002009-10-22T21:54:17.124-07:00<iframe marginwidth="0" marginheight="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?ie=UTF8&amp;hl=en&amp;msa=0&amp;msid=107161473157825446374.0004742244748214b6884&amp;ll=47.938427,25.718994&amp;spn=1.288016,2.334595&amp;z=8&amp;output=embed" frameborder="0" width="425" scrolling="no" height="550"></iframe><br /><small>View <a style="COLOR: #0000ff; TEXT-ALIGN: left" href="http://maps.google.com/maps/ms?ie=UTF8&amp;hl=en&amp;msa=0&amp;msid=107161473157825446374.0004742244748214b6884&amp;ll=47.938427,25.718994&amp;spn=1.288016,2.334595&amp;z=8&amp;source=embed">Bucovina בוקובינה</a> in a larger map</small><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-3767373499312104336?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-47308338271880838462009-10-21T20:47:00.001-07:002009-10-22T22:21:37.670-07:00<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:verdana;">סיפור מאת: סידי גרוס<br /></span><span style="font-family:verdana;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEFExP2jsI/AAAAAAAACew/J7Snd5dAjCg/s1600-h/ana.JPG" target="_blank"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395599408064007874" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 178px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEFExP2jsI/AAAAAAAACew/J7Snd5dAjCg/s200/ana.JPG" border="0" /></a>המקום בו גרנו היה בעצם עיר קטנה, או כפר גדול, נאמר...עיירה. גרו שם כמה רופאים, כמה עורכי-דין, היה שם סניף דואר והיה בית-משפט.<br />בבית המשפט שימש אבי כפקיד. הוא היה מעין מזכיר, עוזר של השופט. בין תפקידיו היה עליו לטפל גם בתיקים משפטיים של אפוטרופסות.<br />בין תיקים אלה היה גם המקרה של הילדה אנה, שהוריה נפטרו בהיותה בת עשר, ושאיכר, שהיה בעל משק גדול, הוכרז כאפוטרופוס עליה וקלט אותה אצלו. הילדה היתה חזקה ועבדה אצל האיכר כרפתנית. היא עבדה קשה, אך האיכר לא שבע נחת מעבודתה והעיד בפני בית המשפט שאינו מסכים לכלכל אותה עוד ודרש כי תימצא לה עבודה אחרת.<br /><br />העבודה האחרת שנמצאה לה היתה אצל אחד "מלמד". "מלמד" הוא מורה המנהל "חדר", בית-ספר לילדים יהודים - בנים בלבד - בני שלוש עד עשר - שתיים-עשרה, בו הם לומדים תפילות יהודיות, מנהגים, הלכות היום-יום והרגלי יהדות. הילדים יושבים כולם בחדר אחד, בני כל הגילים, והמלמד מרביץ בהם תורה.<br />שמו של אותו מלמד היה ר' בִּינעֵם, יהודי עני, שהיה מטופל בילדים אחדים בעצמו. ילדיו היו בריאים, מלבד בת אחת, ילדה שלא התפתחה ואשר עד יום מותה, בגיל שמונה-עשרה, רק שכבה בעריסה, ישנה ואכלה ונזקקה להשגחה ולטיפול בלתי פוסקים. זו היתה המשימה שנטלה על עצמה אנה שלנו.<br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuCCSgghiRI/AAAAAAAACeA/A60EiHxPjWg/s1600-h/Anna.jpg"></a><a href="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuCC-wzqu7I/AAAAAAAACeI/xrEtwHj76Iw/s1600-h/Annad.jpg"></a>מתיאוריה של אנה עצמה, רואה אני את התמונה לנגד עיני: בבית קטן, חד-קומתי, השתרע חלל אחד גדול, בו התנהלו כל חיי המשפחה, וחייה של אנה בכלל זה. עמד שם שולחן ארוך מעץ וספסלי עץ משני צידיו. עמד שם גם תנור חימום, אך זה רק בקושי הצליח לחמם את כל החלל. באחת הפינות ניצבה העריסה של "פֵּטִיט" - כך כונתה הילדונת. אינני יודעת מנין נבע השם הזה, אולי מהלשון הצרפתית, "לָה פֵּטִיט", הקטנה. ליד העריסה ישבה אנה, וטיפלה בחולה מסביב לשעון.<br />אנה, שהזדמן לה לשמוע הן את כל תכנית הלימודים של המלמד והן את כל השאלות ואת כל התשובות האפשריות של הדרדקים שוב ושוב מדי שנה בשנה, התפתחה עם השנים לנכס שלא יסולא בפז עבור התלמידים. כדי להתחמק מעונשו של ה"קאציק" - מין שוט קטן המורכב מרצועות אחדות של עור וקשרים כואבים בקצותם - היו הקטנים פונים לאנה לעזרה, בכל פעם שהתקשו בשאלותיו של המלמד. היא מצידה אותתה להם מפינתה, בסימני ידיים, בהעויות ולפעמים בלחש, את התשובות הנכונות.<br /><br />אנה זאת, שהיתה אנאלפביתית גמורה ולא ידעה קרוא וכתוב, היתה שם מאושרת מאד. היא אהבה את היצור האומלל והמסכן בעריסה כאמא לכל דבר, היא למדה לדבר יידיש ושלטה, כמובן, בצורה מושלמת בכל תכני הלימוד של המלמד.<br />הכל היה כשורה, עד שבת חסותה העלובה מתה בגיל שמונה-עשרה.<br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEFf3pM1sI/AAAAAAAACe4/2_Iso8mv9gY/s1600-h/Anna.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395599873637406402" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 140px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEFf3pM1sI/AAAAAAAACe4/2_Iso8mv9gY/s200/Anna.jpg" border="0" /></a>אנה היתה חופשיה ממשימות ונאלצה שוב לחפש מקום עבודה.<br /><br />יום אחד שב אבי מבית המשפט הביתה וסיפר על הסוגיה בה הוא מתלבט, כי איש לא ידע מה לעשות עם אותה אנה ולא הצליח למצוא לה תעסוקה. אבא התייעץ עם אמי שמא, אולי כדאי היה להכניס את אנה לביתנו, שכן המשרתת הקבועה שלנו היתה בשלבי עזיבה, היא עמדה להינשא בקרוב. אמא כלל לא התפעלה מהרעיון, לקחת מחליפה, שאינה מבינה דבר בענייני משק הבית ושמעולם לא חיה ולא עבדה במסגרת ביתית נורמלית. אבא שכנע אותה בכך שהמועמדת אדוקה מאד, אינה הולכת לשום מקום מלבד לכנסיה, אינה מטפחת הכרויות עם גברים, ובכלל...אפשר לנסות...אם לא יצלח הדבר, נוכל למצוא עבודה אחרת בשבילה.<br /><br />וכך, יום אחד הופיעה אנה על מפתן ביתנו. היא נראתה כמו אב-טיפוס של האיכרה הרוּטֶנית. היא היתה נמוכת-קומה, רחבת-גרם, נטולת-גיל, נטולת-זמן. פניה היו פחוסות וסחופות-רוח, ידיה גבריות ומסוקסות מעבודה, כידיו של עובד-אדמה שבילה את כל חייו אוחז מעדר ומכוש. עיניה היו עגולות מאד, מדהימות בגונן התכול המימי. היא היתה עטויה בתלבושתן המסורתית של האיכרות. כתונת מבד פשתן לבן וגס מעוטרת ברקמה פשוטה מחוט אדום, עשויה ביד, וחצאית כבדה, צבעונית, ארוגה ביד, שמתחתיה בצבצו מגפי עבודה הנקשרים בשרוך, כמנהג הגברים. מעל לשיער חלק, מסורק-משוך בחוזקה לאחור, נקשרה מטפחת-ראש צבעונית בקשר עז מתחת לסנטר. בשום-אופן היא לא דמתה לנערות הצעירות, הנאות והשובבות מן הכפר, שעבדו אצלנו עד כה בעבודות שרות למיניהן.<br /><br />למעשה הורי לא ממש ידעו מה לעשות עם אנה. הם נתנו לה עבודה בחצר, בגינה, תיקונים קטנים. היא השתדלה מאד לעשות כל דבר כשורה, וכך הפכה אט-אט לחלק ממשפחתנו. היא עצמה לא השתנתה כהוא-זה, היא אפילו לא חשבה על-כך. אנחנו ויתרנו - והיא רכשה יותר ויותר בטחון ביחסיה איתנו. היא עזרה במטבח, לבשל היא לא ידעה, אך היא עסקה בהכנת הירקות והפירות לבישול. עם-זאת סיגלה לעצמה עיסוק מרכזי במטבח: היא השגיחה על אמי שכל הנעשה במטבח יהיה כשר למהדרין. אם חלילה נטלה אמי בטעות סכין או כף לא-נכונים - חלביים - והשתמשה בהם להכנת הבשר, היתה אנה מבחינה מיד במתרחש, חוטפת את הכלי מידה של אמי, נועצת בה מבט מלא תוכחה ותוקעת את הכלי בזריזות לתוך האדמה של אחד מהעציצים הרבים המפוזרים בבית. על הכלי היה לשהות באדמה שש שעות לפחות עד שניתן היה להכשירו שוב לשימוש. זכורני היטב שבין הצמחים בביתנו ניתן היה למצוא בכל-עת חלק נכבד מהסכו"ם שלנו.<br />אנה דיברה איתנו ביידיש בלבד. הורי דיברו יידיש, כמובן, אך לא איתנו הילדים, כדי לא לקלקל את הגרמנית שבפינו.<br />למרבה הפליאה של כל ידידי המשפחה הפכה אנה עם הזמן לחלק בלתי נפרד ממשפחתנו. הם פשוט לא הצליחו להבין איך אנחנו מעסיקים אדם כל-כך לא מתאים, כל-כך בלתי-אפשרי במשק ביתנו, ועוד מאמצים אותה כל-כך אל קרבנו. למען האמת, גם אנחנו לא הבנו זאת.<br /><br />במשך הזמן היא גם החלה לפתח קנאות דתית. אני חושבת שהמונח "קנאות דתית" אינו התיאור הנכון לאמונה העמוקה שהיתה לה באלוהים.<br />היא לא הלכה לעתים תכופות לכנסיה. כשהלכה, היה זה אל הכומר, כדי לתת לו תרומה. באותה עת היתה גם מתלוצצת על-חשבונם של אלה הבאים אל הכומר לשאוב ממנו עצה. היא הכירה רק סמכות עליונה אחת עבור כל בני האדם - אלוהים.<br />גם עבור היהודים.<br /><br />לפני החגים היהודיים, במיוחד לפני יום הכיפורים, יום הסליחות והפיוס הגדול, נתקפה אנה במצב רוחני ונפשי יוצא מן הכלל. היא התרוצצה בענין ההכנות ליום המועד, והשגיחה על המטבח, שהכל יהיה בו כשר ונכון. היא רכשה לעצמה נר, בדרך-כלל הגדול והיקר ביותר, מדונג-דבורים טהור, ונשאה אותו לבית הכנסת בו נהגו הורי להתפלל. שם היה חדר בו פיזרו חול ולתוכו נעצו כולם את נרותיהם. בקהילות היהודיות הקטנות דאז היתה זו כנראה מצווה חשובה. כל מי שטרח להציץ לתוך החדר, כדי לראות אם הכל כשורה עם הנרות, ידע שהנר הגדול, היפה והיקר ביותר הוא תרומתה של אנה שלנו.<br />היא ראתה עצמה גם אחראית לקיום מנהגי כל החגים האחרים במשק-ביתנו. אם פנה אליה מישהו ואמר: "אם את מאמינה כל-כך באל היהודי, מדוע לא תתגיירי", היתה היא משיבה בבטחון רב: "אסור לאדם להמיר את דתו!".<br /><br />הורי היו פעילים בארגונים רבים של צדקה ועזרה לזולת. אחד מהאירגונים היה "ביקור-חולים", שיעודו עזרה לחולים מעוטי-אמצעים, אחר היה "הכנסת-כלה", שיעודו עזרה לכלות עניות, אחר היה ארגון "מתן בסתר" לאביונים המתביישים לקבל את עזרת הזולת, וכמובן "הקרן הקיימת" לאיסוף תרומות לגאולת ארץ-ישראל, פלסטינה של אותם ימים.<br />מלבד אלה היו לאמי האנשים הנצרכים הפרטיים שלה, שעליהם אסור היה לאבא לדעת. כאן הפכה אנה לשותפת-סוד נאמנה ואמינה. היא נהגה ללכת ביום חמישי, עם שקיעת החמה, לקנות מצרכים חיוניים לשבת ולחלק אותם בין המשפחות הנצרכות האלה, שהיו בעיקר משפחות ברוכות ילדים שהמפרנס העיקרי שלהן חלה או נפטר.<br />לעתים לא רחוקות קרה שמישהו הגיע לביתנו, לבקש מאמא הלוואה קצרת-מועד. היו אלה סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה או אנשים שנזקקו בדחיפות לסכום כסף כלשהו. במקרים כאלה היו הורי הכתובת הנכונה - לא עשירים, אך מוכנים תמיד להושיט עזרה לנזקקים. במקרים כאלה היתה אמא מזמינה את הלווה הביתה, מושיבה אותו או אותה לשולחן, מגישה קפה ועוגה, וכיוון שמעולם לא החזיקה כסף מזומן בבית, היתה מסמנת לאנה סימן בלתי-נראה. אנה הבינה מיד, זינקה החוצה, רצה במורד הרחוב אל לאה הזקנה, אלמנה אמידה שעסקה בהלוואות ברבית קצוצה, ומביאה את הסכום הדרוש. הלווה המאושר היה הולך מרוצה לביתו כשבכיסו או בכיסה ההלוואה ללא ריבית - ואמא היתה משלמת את הריבית הקצוצה ללאה הזקנה.<br /><br />גם ניצוץ אמנותי פעם בליבה של אנה שלנו, והיא נהנתה מאד להיות במרכז תשומת הלב בכל התרחשות. במשך שבועות היתה מתאמנת בבליעת-אש. בתחילה לא היה לה מושג איך עושים זאת, וגם מעולם לא ראתה מישהו מבצע את הלהטוט הלכה למעשה. היא ערכה מעין ניסויים וחזרות בסתר: היתה ממלאת את פיה בדלק, מתיזה אותו בחוזקה ומדליקה בגפרור. כשאבי גילה זאת, הוא אסר עליה בחומרה לחזור על המעשה, פן תשרוף לנו את כל הבית על יושביו, וכן את בתי השכנים.<br />האיסור לא הועיל. ערב אחד, כשהבית היה מלא אורחים, התיצבה אנה לפני חלונות חדר המגורים והחלה לירוק אש. היא שאבה הנאה עילאית מהבהלה של האנשים שהיו בטוחים שביתנו עולה באש.<br /><br />מנהג היה לאנה, להחזיק גרזן אימתני ליד מיטתה, כשהלכה לישון. לשאלתנו, לאיזה צורך לה גרזן באישון לילה, ענתה: "כדי להפחיד את מלאך המוות".<br /><br />הזמן חלף וכולם התייחסו אל אנה כאל אדם לא-שפוי. גם אלינו - ולוא רק מפני שקיבלנו אותה כמות שהיא, על כל מוזרויותיה.<br /><br />יום אחד הוחלט לסגור את בית המשפט בו עבד אבי, מטעמי חסכון. אבא הועבר לעבוד בעיר בקרבת צ'רנוביץ. העיר היתה סאדאגורה, מרכזה של שושלת הרבנים הידועה - פרידמן.<br />הורי שכרו בצ'רנוביץ דירה גדולה ומרווחת, שהיה לה אפילו מעין חדר מגורים למשרתים, אותו הועידו הורי לאנה. היא, לעומת זאת, אף לא העלתה על דעתה לגור שם. היא התארגנה לה במטבח, שם ניצב ספסל ישיבה, עליו היא ישנה בלילות, וכך, כרגיל, היתה אנה במרכז ההתרחשויות.<br /><br />בינתיים התבגרנו אחותי ואני, התחלנו לבקר בבית-הספר התיכון, אירחנו חברות וחברים וגידלנו כלב. הבית היה תמיד מלא אורחים, מבקרים רבים הגיעו מהפרובינציה וחלקם אף נשארו ללון. כל זה נעשה תחת השגחתה הצמודה של אנה וזכה מצידה לשבחים או לגינוי.<br /><br />הכל היה שפיר יחסית, עד לפלישה של הרוסים לחבל בוקובינה ועד להגעתם לצ'רנוביץ בשנת 1940. אירוע זה שינה את חיינו בכל המובנים. ראשית, אסור היה לנו להמשיך ולהחזיק באנה, אסור היה לה להמשיך ולשרת אצלנו - על-פי החוק הסובייטי. אבל לאן אמורה היתה ללכת ? הרי מלבדנו לא היה לה איש בכל העולם ?<br />אבא שלי ניסה לפתור את העניין בעזרת מסמך, שכביכול נכתב כבר הרבה קודם לפלישה. במסמך נכתב אישור, הניתן לאנה שלנו, שעד ליומה האחרון היא רשאית להתגורר בביתנו שבכפר. התחבולה עלתה יפה, הבית טרם נתפס ולה היתה קורת-גג מעל לראשה. כך חלפה שנה של התעללויות מצד השלטונות הסובייטיים ופחד שלנו מן ההגליות לסיביר. אנה הגיעה אלינו לעתים קרובות, לרוב ברגל, ועזרה ככל שרק יכלה.<br /><br />בשנת 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה. הצבא הגרמני-רומני פלש אלינו כשבראשו פלוגות האס-אס הידועות לשמצה, והחלו מיד, ביום הראשון להגעתן, בהשמדת האוכלוסיה היהודית. האוכלוסיה המקומית והרומנים נעשו משתפי-פעולה מרצון. הרציחות לא נפסקו לרגע: הם הרגו כל מי שרק מצאו. רק אחר-כך הפכה פעולת הרצח למאורגנת: קבוצות של יהודים, 100 עד 200 איש בכל פעם, זורזו כצאן למקום בו אולצו לכרות לעצמם קבר ושם נרצחו.<br /><br />אנה שלנו היתה לנו לעזר רב בתקופה נוראה זו. אינני יודעת מה היינו עושים בלעדיה, היא היתה הקשר היחיד שלנו עם העולם החיצון. היא היתה נעלמת, כמעט תמיד בלי כסף, ולא היתה חוזרת אף-פעם בלי משהו אכיל. כיצד היא הצליחה איני יודעת עד היום. היא היתה בוזזת (דירות רבות וחנויות רבות היו נטושות ופרוצות) או גונבת, אך הודות לה תמיד היה לנו משהו לאכול. לא פחות חשוב היה, היא הביאה לנו חדשות טריות על המצב, הן של החברים והן של הקרובים שלנו. מי עדיין בחיים, או נורה, או נשדד. אנה עזרה גם לאחרים, היא גמאה קילומטרים רבים ברגל כדי להעביר ידיעה ממקום למקום, אות-חיים מבני-משפחה שנחשבו כבר למתים בעיני קרוביהם. כל זה עשתה אנה תוך סיכון מתמיד של חייה.<br /><br />כך היו חיינו, היהודים, מופקרים בידי מכונת הרצח של הצבא הגרמני, הצבא הרומני והרשויות האזרחיות, עד לסוף המלחמה. נאלצנו לשאת את הטלאי הצהוב, רוב האוכלוסיה היהודית הוגלתה למחנה ריכוז באוקראינה ומיעוטם חזרו משם. בשוך הקרבות הגיעו שוב הרוסים, והם הפכו לאדונים על גורלנו.<br /><br />את אנה ראינו עכשיו לעתים רחוקות יותר. היא אמנם התגוררה עדיין בביתנו שבכפר, אך הצבא הרוסי השתלט זמנית על הבית והשתמש בו - ואחר-כך המשיכו הלאה. כדי שהבית לא ייחשב כבלתי שייך לאיש, היתה אנה צריכה להיות בו ממש. היא עזרה רבות לפולשים בעבודות משק הבית, עבודה שתמורתה הם נתנו לה לאכול.<br /><br />בשנת 1946 הצלחנו לקבל אישורי-מסע לרומניה. היינו לוקחים עמנו ברצון את אנה, אך לצערנו לא התאפשר הדבר, הרשיונות ניתנו אך ורק ליהודים. אנה כבר היתה זקנה וחולה. גם לוא הצלחנו - מה יכולנו להציע לה באותו מקום לא-נודע אליו היינו מגיעים, כפליטים מחוסרי-אמצעים לחלוטין בעצמנו ?<br /><br />אודות המשך קורותיה ומה עלה בגורלה של אנה כותבת לי דודניתי החיה כיום בניו-יורק.<br />הדודנית הזאת חזרה בשנת 1944 כניצולה ממחנה הריכוז. צ'רנוביץ כבר היתה אז משוחררת מהגרמנים ומהרומנים, אבל המלחמה עדיין היתה רחוקה מלהסתיים. האוקראינים המקומיים, שהיו משתפי-פעולה נלהבים של הגרמנים ושל הרומנים הקימו כנופיות-רצח שכינו את עצמן "בַּאנְדֶרִיבְצִ'י" על-שמו של מנהיג הכנופיות, הרוצח הידוע לשמצה בַּאנְדֶרָה. שאריות הצבא הגרמני הנסוג השאירו אותם תלויים על-בלימה: לרוסיה או לאוקראינה הם לא יכלו ללכת, כי שם היו נידונים למוות בעוון בגידה רבתי. כך הם רצחו כל מי שהיווה סכנה בעיניהם. הקורבנות כולם היו יהודים, שהצליחו איכשהו לשרוד את מחנות ההשמדה.<br />הדודנית שלי, שחזרה כדי לברר אם תוכל למצוא משהו מן הדברים שהשאירה לפני ההגליות למשמרת אצל השכנים, הלכה בראש ובראשונה לביתנו בכפר, לראות אם אנה עדיין שם ואם תוכל לקבל אצלה מחסה ללילה. היא מצאה את אנה ומצאה אצלה כמה יהודים שאנה הסתירה בבית. אותם שלושה גברים ואשה אחת, שהגיעו ממחנה ההשמדה כשברי-כלים אנושיים, חיפשו אצל אנה הגנה ומסתור מפני כנופיות-הרוצחים. הם ידעו שאנה לעולם לא תפקיר אותם.<br />אנה קיבלה חלקת-אדמה קטנה, שם היא גידלה תפוחי-אדמה, כרוב, מלפפונים..... היא נהגה לסחוב את השקים הכבדים עם הירקות הביתה ובישלה עבור האורחים. מעולם לא הסכימה לקבל איזושהי תמורה מהם.<br /><br />אנה שלנו היתה זו שהפנתה את תשומת-ליבה של דודניתי לקבר-ההמונים של היהודים הנרצחים, בני העיירה שלנו. הקבר היה מכוסה בשכבה דקה מאד של אדמה. כל הכפר, וביניהם גם הרוצחים עצמם, בחרו את קבר-האחים היהודי הזה כאתר המזבלה המרכזי של הישוב. בימים של סופות גשם חזקות היו עצמות של הנרצחים מתגלות ועולות אל-פני השטח. אנה היתה הולכת למקום הנורא ההוא לעתים קרובות, ומדליקה נר לזכרן של נשמות הקורבנות. היא סיפרה שפעם אחת עקב אחריה אחד מן הרוצחים עד למקום וראה אותה מדליקה נר ומתפללת לעילוי נשמת הנרצחים. הוא התפרץ בצעקות עליה ואמר: "אם עוד פעם אראה אותך כאן, אהרוג אותך, ותוכלי לשכב כאן ביחד עם היהודים".<br /><br />הדודנית שלי ביחד עם אחיה, שחזר בינתיים מהחזית, החלו בפעילות נמרצת כדי שהשלדים של הנרצחים ייקברו בבית-הקברות היהודי, לפי המסורת. היתה זו משימה מייגעת, השלטונות הסובייטיים הערימו קשיים רבים, אך, לבסוף, עלה הדבר בידם. עצמות הנרצחים היהודים נאספו לתוך 6 ארונות-קבורה גדולים, ואליהם צורף ארון קטן יותר, אליו הוכנסו עצמות של ילדים. עם זאת לא ניתן היה להשיג בשום אופן את אישורם להתקין את הקבר בבית-הקברות היהודי. על לוח הזכרון שהוצמד לקבר נרשם: "כאן טמונים אזרחים סובייטיים שנרצחו בידי פאשיסטים" - אף מילה על כך שאלו היו יהודים.<br /><br />אנה שלנו לא יכלה להשתתף בטקס. היא שכבה באותו זמן בבית-החולים ומצבה לא היה טוב. הדודנית שלי הלכה לבקר אותה. היא קמה בקושי ממיטתה והן ישבו שתיהן בחוץ, על ספסל, בשמש, ודיברו עלינו, ובעיקר על אמא שלי. אנה אמרה שהיא היתה אמא גם עבורה. היא סיפרה שהתקופה אצלנו היתה התקופה היפה ביותר בחייה, היא תלך לעולמה בשלווה אילו יכלה לראות אותנו עוד פעם אחת.<br /><br />הפרידה מאנה היתה קורעת-לב. היא מתה חודש אחר-כך. מנהל בית-החולים, שהיה ידיד של דודניתי, סיפר שעשה את כל הסידורים כדי שאנה תזכה להלויה ולקבורה מכובדות.<br /><br />עתה נשאלת השאלה: מי בעצם היתה אנה, אנה שלנו ? אולי בכל-זאת יש משהו כמו שליח, מלאך משמים, שהגיע כדי לעזור לנו ולאנשים אחרים בצר להם, לא-חשוב באיזה לבוש ?<br /><br />אני רוצה לקוות שאכן כך הדבר ושאנה שלנו קיבלה מקום של כבוד בשמיים, בין הצדיקים.<br /><br />היא היתה ונשארה קרן-אור של תקווה בתוך ים של דם ודמעות שבו הורשינו - אולי גם הודות לאנה שלנו - לשרוד.<br /><br />סידי גרוס. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-4730833827188083846?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-51310005182229651892009-10-15T20:22:00.000-07:002009-10-22T20:59:57.423-07:00<div style="width:425px;height:520px;"><object width="425" height="520"><param name="movie" value="http://embedr.com/swf/slider/bukowina-jewish/425/520/default/false/std"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="wmode" value="transparent"><embed src="http://embedr.com/swf/slider/bukowina-jewish/425/520/default/false/std" type="application/x-shockwave-flash" allowFullScreen="true" width="425" height="520" wmode="transparent"></embed></object><a href="http://embedr.com/playlist/bukowina-jewish" target="_blank" style="background:transparent url(http://embedr.com/img/embedr-custom-video-playlists.gif);float:right;margin:0;padding:0;outline:none;width:115px;height:35px;position:relative;top:-35px;"><span style="display:none;">Build your own custom video playlist at embedr.com</span></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-5131000518222965189?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-24414897231366130752009-10-10T21:29:00.000-07:002009-10-22T22:24:08.808-07:00<p align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395648256361247554" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 128px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuExgHVeM0I/AAAAAAAACgE/VxP5x3m9nnY/s200/arzi.JPG" border="0" />נולד כיצחק הרציג (Itzhac Herzig) בסירט באזור בוקובינה שברומניה למשפחה חסידית. למד בבתי-ספר תיכוניים בסירט ובצ'רנוביץ ולאחר מכן בקולג' היהודי בבוקרשט. בגיל אחת עשרה הצטרף לתנועת "הנוער הציוני" ומאז נמנה עם פעיליה הבולטים, היה מראשי התנועה ברומניה וחבר ההנהגה הראשית שלה.<br />בזמן מלחמת העולם השנייה היה מראשי המחתרת הציונית-חלוצית ברומניה, ועסק בהצלת ילדים ממחנות טרנסניסטריה (שם רוכזו יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו בידי השלטונות הרומניים בשנים 1941-1942). לאחר המלחמה (בשנים 1946 -1944) היה פעיל בתנועת הבריחה להברחת יהודים את הגבול ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל. היה פעיל בהעפלה ונמנה עם ראשי מחנות העולים בקפריסין.<br />עלה ארצה ב-1946 ונמנה עם גרעין חברי תנועת הנוער הציוני יוצאי רומניה ואוסטריה, שעלו לקרקע והקימו קיבוץ בגליל התחתון בשם "המאבק", שהפך למושב שיתופי בשם "אלוני אבא". באלוני אבא נולדו שני ילדיו, שנהפכו לאמנים מפורסמים: הזמר שלמה ארצי והסופרת נאוה סמל.<br />ארצי עסק תחילה בעיתונות והיה סגן עורך העתון "זמנים", למד משפטים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב, הוסמך כעורך דין ועסק בעיקר בפעילות ציבורית ופוליטית. הוא היה אחראי על ההסברה ויחסי הציבור במינהל הכנסות המדינה, ובשנים 1961 - 1959 היה מזכ"ל המפלגה הפרוגרסיבית. לאחר איחוד המפלגה עם "חירות" והקמת גח"ל, פרש ממנה עם מרבית חבריה לשעבר שייסדו את "המפלגה הליברלית העצמאית" (ל"ע) והוא הפך למזכ"ל המפלגה. בשנים 1969 - 1966 היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת עליית הנוער בה. לאחר מכן נרתם לפעילות מוניציפלית בעיריית תל אביב וכיהן בשנים 1974 - 1983 כממלא-מקום ראש העיר ולאחר מכן כסגן ראש העיר.<br />בשנים 1984 - 1988 כיהן כחבר כנסת מטעם הליברלים העצמאיים שברשימת המערך ולאחר מכן עבר ל"שינוי מפלגת מרכז". היה חבר בוועדות הכספים, הכלכלה, העלייה והקליטה וחוקה חוק ומשפט.<br /><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 170px; CURSOR: hand; alt: " src="http://simania.co.il/bookimages/covers5/52417.jpg" border="0" />לאחר פרישתו מהכנסת היה ארצי פעיל בארגונים לרווחת ניצולי שואה ולהנצחת השואה, בייחוד שואת יהודי רומניה. היה חבר במועצת יד ושם ופעל שנים רבות בוועדה לקביעת חסידי אומות העולם. היה ממייסדי מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, פעל בוועדה להחזרת הרכוש היהודי וב-1994 היה ממקימי "הקרן לרווחת נפגעי השואה", שסיפקה שירותי סיוע לניצולי שואה נזקקים שגופי רווחה רגילים לא סיפקו והיה היו"ר שלה.<br />ארצי פרסם אוטוביוגרפיה בשם "דווקא ציוני".<br /><span style="font-size:85%;">(מקור ויקיפדיה)</span></p><p align="right"><br /></p><p align="right">``ביקשתי לחיות מחדש את הרגעים הגדולים והנעימים בחיי, כמו גם את הרגעים הקטנים והאפלים, שמהם לא אוכל להתחמק. הכתיבה היא מחווה של פיוס בין כל מהש רציתי לבין מה שהשגתי. אם יש לספר שליחות כלשהי, זהו הרצון להביא לקרובים אלי, כמו לרחוקים, משו מזכרון עולם האמש אשר חייתי, בצד פרקים מן העולם של היום``.</p><p align="right"><br /><br /></p><p align="right"></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-2441489723136613075?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-79041084556995105152009-10-10T20:47:00.000-07:002009-10-22T22:24:24.385-07:00<div align="right"><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEpXDjKoJI/AAAAAAAACf8/6HV6hS02rW0/s1600-h/manger.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395639304633098386" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 130px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuEpXDjKoJI/AAAAAAAACf8/6HV6hS02rW0/s200/manger.JPG" border="0" /></a>איציק מנגר (1901-1969) – משורר, סופר, מחזאי, בשפת יידיש.האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו<br />"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו"-אמר המשורר. קל וחומר - האמן. המיוחד בנוף המולדת הבוקובינאי הוא התמורות הרבות שידע. מטיבן של תמורות שיחשפו את החווה אותן להשפעות חיצוניות. השפעות חיצוניות נוהגות בדרך כלל לאיים על הבית ואף לחסלו ממש. אך יהדות בוקובינה, ידעה לשמור על התרבות היהודית ולפתוח חלון רחב לזו הכללית. שתי אלו דרו בשלום תחת קורת גג אחת, ומצאו ביטויין בענפי האמנות היהודית-הבוקובינאית השונים.מדור זה מבקש להקים מקדש מעט לאמנים היהודים-הבוקובינאים שהעשירו את תרבותנו בתחומים רבים: הגות, ציור, פיסול, עתונאות, ספרות, תיאטרון ועוד. אנו פונים לכל מי שיכול לספר על אחד או יותר מן היוצרים המוכרים, או המוכרים פחות.<br />איציק מנגר , (1969-1901) הוא מן היוצרים המזוהים ביותר עם יהדות בוקובינה והוא מן המלקטים הפוריים, שהנציחו ביצירתם את השילוב של התרבות היהודים עם זו הכללית.כדי להיות מלקט, יש לחפש. החיפושים מולידים כמובן את הנדודים. מנגר הוא: טרובדור. כלומר: משורר נודד. המילה: טרובדור לקוחה מן המילה בצרפתית:trouver , שפירושה: למצוא. לפני שמוצאים, צריך כידוע לחפש, ולפיכך - לנדוד. אחד משיריו המפורסמים ביותר של מנגר הוא: "הייתי שנים נע ונד". מזגו של מנגר מחד-גיסא ונסיבות חייו, מאידך-גיסא, הפכו את הנדודים לחלק אינטגרלי מאישיותו. נספר בקצרה על התחנות השונות שעבר בנדודיו ושהטביעו חותמן על יצירתו.<br />מנגר נולד בטשרנוביץ, ב-1901, ובילה את ילדותו בעוני מרוד. אביו, הילל, נולד בסטאפטשעט שליד קולומיי. האב התפרנס בקושי מחייטות ונהג לעיתים מזומנות להופיע על תקן של בדחן בשמחות של הקרובים לו. איציק מנגר העיד עליו ש: "היה אומן של חרוזים". את חוש ההומור וכשרון החריזה ירש איפא מאביו. אמו, חווה, (דמות האם היא אחת מן הדמויות הבולטות ביותר אצל מנגר) נולדה בקולומיי, וידעה היטב סיפורי ושירי עם. סבו מצד אביו היה בעל עגלה, נודד גם כן, וסבו מצד אמו היה תופר מזרנים. הנה לנו אם-כן המקור הראשון של יצירתו: הפולקלור היהודי, על דמעותיו ועל צחוקו. לפולקלור זה נוסף הפולקלור הרומני, אותו למד משירי הצוענים שבקעו ממרתפי היין.<br /><a href="http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1586063/Itsik-Manger_h.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 215px; CURSOR: hand; HEIGHT: 290px" alt="" src="http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1586063/Itsik-Manger_h.jpg" border="0" /></a>איציק הילד למד בחדר בטשרנוביץ ומכאן שאב את השכלתו היהודית (ראה: גיבורי "החומש", "המגילה" ועוד). איציק הנער סיים את חוק לימודיו בבית-ספר עממי גרמני בטשרנוביץ והתקבל לגימנסיה הממלכתית-עירונית. פה רכש את השכלתו הכללית (גיתה, שילר, היינה). את שעות-הפנאי שלו נהג לבלות בתיאטרון היהודי של אכסלרוד. הוא הציע עצמו לכל מיני עבודות ובלבד שיותר לו "לעמוד מאחורי הקלעים". את הז'אנר הדרמטי (דיאלוגים, צבעים עזים, ניגודים, מאבקים) נמצא לימים בשפע רב ביצירתו. משסולק מן הגימנסיה, בשל מעשי קונדס, עבד כשוליה אצל אביו החייט. את מלאכת החייטות לא הצליח אמנם ללמוד, אבל רבים מגיבורי יצירתו הם:...חייטים.<br />ב-1914, כשהרוסים נכנסו לקולומיי, עבר ליאסי ושם החל לכתוב ביידיש. ב-1921 פרסם את הבלדה הראשונה שלו: "מיידל פארטרעט" ("תמונת נערה"). בעקבות הבלדה הזו באו רבות נוספות וברור מאוד מדוע. הבלדות הן הז'אנר האופייני לטרובדור. אחד ממקורותיה של המילה: "בלדה" הוא מן המילה הצרפתית: Ballader = לשוטט. המשורר הנודד אכן נוטל את השראתו מן השיטוטים הרבים. הבלדה הייתה בראשיתה שיר מחול. שרידים לכך ניכרים במצלול ובקצביות המודגשים שלה. שני יסודות אלה הם בני-בית אצל מנגר.<br />ב-1928 הגיע מנגר לורשה, וזכה שם להצלחה רבה. ב-1929 יצאו לאור בטשרנוביץ המיניאטורות שלו בנושאי ספרות, תיאטרון ואמנות. באותה השנה יצא לאור, בבוקרשט, ספר שיריו הראשון: "שטערן אויפן דאך" ("כוכבים על הגג"), שזכה להצלחה אדירה. הוא שב לפולין, למשך 10 שנים, והפך לאחד מעמודי-התווך של הספרות היידית. ב-1933 יצא לאור ספרו: "פנסים ברוח" וב-1936-1935 יצאו לאור: "שירי החומש", "המגילה" ו: "וועלוועל זברזשער כותב למלכהלה היפה". הוא היה בין העורכים של השבועון: "פארויס" ופרסם ספרי פרוזה: "ספר גן העדן", "המעשיות של הערשל" ו"סקיצות אודות סופרים יהודים מן העבר". בשנים 1936, 1937 הוצגו מחזותיו: "המכשפה" ו:"שלושת ההוצמכים".<br />תחנה נוספת בדרכו של מנגר הייתה בפריז. שם היה בדיוק כשהנאצים כבשו את העיר. נסיונותיו לעלות לארץ-ישראל נכשלו. הוא הגיע ללונדון ושם נאלץ להתאשפז לזמן ממושך עקב מחלה. בלונדון זכה להוקרה רבה מצד אנשי הרוח הבריטים. אז פרסם שם את קובץ שיריו: "וואלקנס איבערן דאך" ("עננים מעל לגג") – הנה: הכוכבים שלפני המלחמה הפכו ל: עננים. עוד פרסם את: "דער שניידער –געזעלן נטע מאנגער זינגט" ("שוליית החייטים, נטע מנגר, שר"), וגם את הקומדיה:" האצמעך שפיל" ("משחק הביש-גדא").<br />ב-1951 הגיע מנגר לניו-יורק, הוא כתב בירחון: "דער וועקער", בכתבי העת: "די גאלדענע קייט" ו:"טאג מ זשורנאל". ב-1958 הגיע לישראל כאורחה של וועדת העשור, וזכה פה לקבלת-פנים נלהבת. ב-1960 בא לביקור שני, ואז יצא לאור בארץ ספרו: "נאענטע געשטאלטן און אנדערע שריפטן" ("דמוית קרובות וכתבים נוספים"). ב-1962 הוא הוכנס ע"י אונסקו לאנתולוגיה של השירה העולמית. את שנותיו האחרונות עשה מנגר בישראל. הוא נפטר בגדרה ב-1969.<br />שירתו של מנגר היא חוליה חשובה בשרשרת הזהב של השירה היהודית. מצד אחד היא משמרת את הנופים הפיזים והאנושים המגוונים של עולם האתמול שחרב, ומצד שני היא מצעידה יוצרים אחרים בני-דורו, ויוצרים צעירים ממנו לעבר השירה המודרנית .</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-7904108455699510515?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8738035094896784353.post-58588863106003602662009-10-10T00:51:00.000-07:002009-10-23T05:18:13.093-07:00<div dir="rtl" align="right"><a href="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuGXVZN35dI/AAAAAAAACgk/UGxWFIrySLM/s1600-h/168969039.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395760222368687570" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 142px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/__8pWjna3Ug8/SuGXVZN35dI/AAAAAAAACgk/UGxWFIrySLM/s200/168969039.jpg" border="0" /></a>צ'רנוביץ (ביידיש: טשערנאָוויץ; באוקראינית: Чернівці, "צֶ'רְנִיבְצִי"; ברוסית: Черновцы, צֶ'רְנוֹבְצִי"; ברומנית: Cernăuţi, "צֶ'רְנַאוּץ") היא עיר מחוז באוקראינה, השוכנת על גדת הנהר פרוט, סמוך לגבול עם צפון רומניה, כ-650 ק"מ מן הבירה קייב. שטח העיר כ-150 קמ"ר. בשנת 2001 מנתה אוכלוסייתה 240,621 נפש‏‏ [1] מ-65 לאומים שונים, בהם: 79.8% אוקראינים, 11.3% רוסים, 4.5% רומנים, 1.6% מולדובנים, 0.6% פולנים, 0.6% יהודים, 1.2% בני יתר הלאומים.<br />צ'רנוביץ היא עיר מודרנית ובה מבנים בעלי אדריכלות נאה, פסלי אנדרטות, פארקים ירוקים וכיכרות רבות.<br />ראשיתה של העיר במבצר על גדת הנהר פרוט, בגבולה הדרומי של ווהלין, שנקרא "Chern" - "שחור". השם ניתן למבצר בשל צבען הכהה של חומותיו והאדמה השחורה והפורייה סביבו. בשנת 1259 נהרס לחלוטין המבצר הקדום, בידי הכובשים המונגולים. משנת 1359 צ'רנוביץ היא חלק מנסיכות מולדובה.<br />המסמך הכתוב הראשון על צ'רנוביץ הוא מ-8 באוקטובר 1408, ותאריך זה נחוג כל שנה כיום העיר.<br />ב-1457 נעשתה צ'רנוביץ מקום שוק חשוב. העיר נהרסה כמה פעמים בתקופה העות'מאנית. מ-1774 ועד 1919 נשלטה בידי אוסטרו-הונגריה והייתה לבירת בוקובינה. חלק ניכר מהבתים היפים בסגנון אירופי עתיק המצויים בעיר מקורם בתקופה זו, הנחשבת בעיני תושבי העיר ל"תור הזהב". לאחר התפרקותה של אוסטרו-הונגריה ב-1918, נשלטו העיר וסביבתה בידי ממלכת רומניה, ששלטה בצ'רנוביץ עד 1940, אז תפס הצבא האדום את העיר והיא סופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה השייכת לברית המועצות.<br />בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה, תפסה רומניה את השליטה בעיר וברוב אוקראינה הדרומית. לאחר הצלחת הצבא האדום בהדיפת צבאות מעצמות הציר, שבה העיר ב-1944 לשליטה סובייטית.<br />מ-1950 הדלדלה במהירות האוכלוסייה הרומנית בצ'רנוביץ ונהייתה למיעוט. כשהשתלטו הסובייטים על בוקובינה, נמלטו רומנים רבים לרומניה או גורשו לסיביר. מ-1991 שייכת העיר לאוקראינה העצמאית. המיעוט הרומני בעיר ממשיך להצטמצם, בשל התבוללות תרבותית והגירה לרומניה.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong>קהילה יהודית<br /></strong>במקור הייתה בצ'רנוביץ אוכלוסייה יהודית גדולה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-50,000 יהודים, יותר משליש מאוכלוסיית העיר. רבים מהם הגיעו לצ'רנוביץ בתקופת המשטר האוסטרי, הסובלני יחסית למשטרים באזורים הסמוכים. מעניין במיוחד לגלות שורת מגני דוד - אות להערכה שרחש האדריכל לרב המקומי, בראש אחד ממגדלי האוניברסיטה המפוארת של העיר, אשר שימש במקור למגורי הארכיבישוף הנוצרי. האוכלוסייה היהודית הייתה מגוונת מאוד: חסידים, מתנגדים ורפורמים, משכילים, מתבוללים, ציוניים ואנטי-ציוניים. היהודים בצ'רנוביץ דיברו בשפה המבוססת על הגרמנית הווינאית, בתוספת מילים וביטויים ביידיש וברותנית. ב-1908 נערכה בעיר ועידת הסופרים היהודים של שפת היידיש ביוזמת נתן בירנבאום.העיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחר כך בעת שהותר ליהודי ברית המועצות לשעבר להגר לישראל ולעולם המערבי. כיום חיים בעיר כ-5,000 יהודים בלבד. עשרות בתי כנסת שקקו חיים בצ'רנוביץ בתקופת הזוהר שלה; כיום, אפילו בית הכנסת המרכזי משמש בית קולנוע.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong>לקריאה נוספת<br /></strong>צ'רנוביץ מקום של עדות, אנדראה פשל (עורכת), <a title="רסלינג" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%92">הוצאת רסלינג</a>, <a title="2006" href="http://he.wikipedia.org/wiki/2006">2006</a>.<br />צ'רנוביץ שלי: מקום שחיו בו אנשים וספרים, <a title="צבי יעבץ" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%A2%D7%91%D7%A5">צבי יעבץ</a>, <a title="דביר (הוצאת ספרים)" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8_(%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D)">הוצאת דביר</a>, דצמבר <a title="2007" href="http://he.wikipedia.org/wiki/2007">2007</a>.<br /></div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong>קישורים חיצוניים</strong><br />תמונות ומדיה ב<a title="ויקישיתוף" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A3">וויקישיתוף</a>: <a class="extiw" title="commons:Category:Chernovci" href="http://commons.wikimedia.org/wiki/Category:Chernovci">צ'רנוביץ</a><br /><a class="external text" href="http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/tshernovits.htm" rel="nofollow">קהילת טשרנוביץ</a>, היסטוריה של יהודי המקום, באתר "דעת".<br />אהרן אפלפלד, ‏<a class="external text" href="http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=955826" rel="nofollow">עיר שהייתה ואיננה</a>, באתר <a title="הארץ" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5">הארץ</a>, 20/02/08.<br /><a class="external text" href="http://bukowina.info/Buergermeister.html" rel="nofollow">רשימת ראשי עיריית צ'רנוביץ בתקופה האוסטרו-הונגרית, כולל תמונות של ראשי העירייה האחרונים</a> (בגרמנית</div><br /><div align="center"></div><br /><br /><object width="480" height="385"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/hisa2SQpauA&hl=en&fs=1&"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/hisa2SQpauA&hl=en&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="480" height="385"></embed></object><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8738035094896784353-5858886310600360266?l=lewishbukowina.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0